ההיסטוריה של קביעת קו הגבול בין ישראל למצרים

מאת: יונתן זיגמנד

ההיסטוריה של קביעת קו הגבול בין ישראל למצרים ארכה כ150 שנה,מפירמאן(צו) הירושה של מוחמד-עלי ב1841 ועד שנת 1988 עם סיום הבוררות בין ישראל למצרים לגבי קו הגבול בטאבה.לאורך 150 השנה התנהל הדיון על הקו בין אימפריות,מדינות, תנועות לאומיות וגופים בין-לאומיים שונים.

ברוב תקופת השליטה העות'מאנית על אזור מזרח הים-התיכון(מהמאה ה16) נמצאות מצרים וארץ-ישראל תחת שלטון רשות מרכזית אחת,ואין קו גבול ברור בין מחוז דמשק, שארץ-ישראל נכללת בו לבין מחוז מצרים.

במחצית הראשונה של המאה ה19,מוחמד עלי,שליט מצרים מטעם העות'מאנים,צובר עוצמה פוליטית וכוח צבאי רב,ונקלע לחילוקי דעות עם השלטון באיסטנבול.עלי פולש עם כוחות צבא לכיוון ארץ-ישראל וכובש אותה,ואת אזור לבנון וסוריה,ומאיים לפלוש אל אנטוליה,לבה של תורכיה.המעצמות האירופאיות רוצות לשמור על שלמות האימפריה העות'מאנית וכופות על עלי להסיג את כוחותיו בחזרה למצרים. בתמורה עלי זוכה בפירמאן הירושה,ובו הכרה בעלי כשליט מצרים,ובזכות צאצאיו לרשת אותו.מתפרסמת מפה אשר קובעת את גבולות מצרים מול האימפריה העות'מאנית.סיני מחולקת לשלושה חלקים:האזור שמצפון לקו העיר סואץ-רפיח ניתן למצרים.האזור שדרומית לקו העיר סואץ-עקבה ניתן למחוז חיג'אז(חצי-האי ערב),והמשולש שנותר במרכז סיני ואזור הנגב ניתן לנפת ירושלים שבשליטה ישירה של איסטנבול(מפאת רגישותה של העיר כמרכז דתי של שלוש הדתות).

בשנות ה80 של המאה ה19,עם ההשתלטות בפועל של בריטניה על מצרים,מתנהלים חילופי דברים ותכתובות בין התורכים לבריטים בשאלת מיקום קו הגבול.הבריטים מעוניינים להרחיק את התורכים,ויש שאומרים אף את הגרמנים בעלי-בריתם,ככל שניתן מתעלת-סואץ שנחפרה בשנות ה60. בסופו של דבר התורכים המשיכו לראות בהסכם מ1841  כתקף,אך לא כך הבריטים שהסתמכו על הוראה תורכית להקמת תחנת משמר בראש מפרץ-אילת(לאבטחת שיירות עולי הרגל למכה)כהסכמה לקביעת קו הגבול בקו שבין רפיח למפרץ-אילת.

הוויכוח פרץ מחדש בתחילת המאה ה20.התורכים אשר רצו להשיג שליטה יותר חזקה על אזור המריבה הקימו את העיר באר-שבע ונפה שלה בדרומה של ארץ-ישראל.כמו-כן הקמתה של מסילת-הברזל החיג'אזית(שהגיעה דרומה עד מען)בסיוע גרמני,עוררה את חששם של הבריטים.קרומר,קונסול בריטניה במצרים,ולמעשה שליטה בפועל,החליט לפעול לקביעת קו גבול ברור.

בינואר 1906 פרץ המשבר,כשהגיע בארמלי,קצין בריטי עם חיילים מצריים לאום-רשרש וביקש להקים שם תחנת משמר.הקצין התורכי בעקבה,רושדי פאשה,שידע כנראה מראש על כוונת הבריטים,התנגד לכך בצורה תקיפה והכוח נסוג. בתגובה הקים פאשה תחנת משמר תורכית באום-רשרש.לאחר מספר שבועות שבו המצרים כשבכוונתם להתמקם בטאבה,אך פאשה הקדימם והציב בטאבה משמר תורכי.אל המפרץ שוגרה אוניית מלחמה בריטית ודרישה לפינוי טאבה מהכוחות התורכים. גם לכך התנגד פאשה בתקיפות.המצב המתוח נמשך עד אפריל,אז החלה להתנהל פעילות דיפלומטית למציאת פתרון.אחת מההצעות הייתה לחלק את סיני לשני חלקים,במתיחת קו בין אל-עריש בצפון לראס מוחמד בדרום,אך גם הצעה זו נפלה.

רק באוקטובר 1906 הושג הסכם על קו גבול שיעבור מרפיח אל טאבה.המצרים זכו בשליטה על רוב המעיינות לאורך הקו(דרך עולי הרגל)כקציימה,עין-קאדיס וכונתילה,וכן אל-מפרק וטאבה.לתורכים ניתנו ראס א-נקב ואל-קטאר(עין-נטפים),וכך הם שמרו לעצמם את השליטה על הדרך מהערבה לאום-רשרש ועקבה.מעניין לציין שהתנועה הלאומית המצרית תמכה בעמדת השלטון העות'מאני כנגד הבריטים,לא מרצון להחזרת השלטון העות'מאני,אלא משום שראו במדיניות הבריטית פגיעה בזכויות הסולטאן,אליו היו קשורים בקשרי נאמנות דתית,כחליף(ראש עדת המאמינים).

עם סיום מלחמת העולם הראשונה שלטה בריטניה גם על מצרים וגם על אזור ארץ-ישראל,והתנהלו דיונים על קביעת קו גבול סופי בין פקידי הממשל הבריטי במצרים לבין משרד החוץ הבריטי.בדיונים לא שותפו נציגי הממשל המצריים וגם לא נציגי ארץ-ישראל, ערבים ויהודים כאחד.לפני שניתן המנדט על ארץ-ישראל לבריטים,הם ניסו להזיז את קו הגבול מזרחה ככל שניתן,אך עם קבלת המנדט מחבר-הלאומים,והתערערות שליטתם במצרים הם החלו לחשוב גם על צורכיהם באזור ארץ-ישראל.בדיונים הפנימיים הועלו מספר הצעות לקביעת קו הגבול משיקולים אסטרטגיים,צבאיים וכלכליים.אחת ההצעות דיברה על קו הארץ הנושבת,כלומר קו רפיח-ים המלח.אחרת על חכירת אזור אל-עריש לארץ-ישראל תמורת דרום הנגב למצרים.

התארכות הדיונים וחוסר ההסכמה החזירו את המתדיינים אל קו 1906 ולבחירה בו.חיזקה את העניין העובדה שקו זה כבר היה מסומן במפות,ויהיה נוח לסמנו בשטח.

יש לציין שהבריטים שהתדיינו בינם לבין עצמם לא טרחו לפרסם את החלטתם וראשי הציונות המשיכו בתביעותיהם לקבלת תשובות לגבי דרומה של ארץ-ישראל,אך הם לא נענו.

בשנת 1947,בזמן ועדת הבדיקה לחלוקת ארץ-ישראל התנהלו דיונים לגבי הגבולות בדרום,גם בין נציגי הסוכנות היהודית עצמם(לגבי חשיבות הנגב לעומת אזור צפון ים-המלח לדוגמא)וגם בין המדינות המצדדות בתביעות הערבים ובין התומכות בתנועה הציונית.כשנודע לנציגי הסוכנות על כוונת ארה"ב,מרכז הכובד בוועדה,לתמוך בעמדת הערבים,נזעק חיים וויצמן לקיים פגישה עם נשיא ארה"ב,טרומן,בה הסביר וויצמן את חשיבות אזור הנגב לקיום מדינה יהודית עצמאית.טרומן השתכנע ומשלחת ארה"ב תמכה בסופו של דבר בעמדת התנועה הציונית.

לאחר מלחמת העצמאות,בהסכמי קווי שביתת הנשק עם מצרים בשנת 1949,נקבע קו הגבול שחפף בעיקרו את הקו של 1906,למעט באזור רצועת-עזה שנמסרה לשלטון מצרי. קו זה נועד להיות זמני,עד להסדר שלום וקביעת קו גבול סופי בין שתי המדינות.ב1967, לאחר מלחמת ששת-הימים וכיבוש סיני על-ידי ישראל,בוטל למעשה קו הגבול,אך אזור סיני היה תחת שלטון צבאי,וישראל לא סיפחה את סיני לשטחה.

התיחום הסופי של קו הגבול החל בהסכם השלום בין ישראל למצרים שנחתם ב1979. קו הגבול נקבע כקו הגבול הבין-לאומי שמוכר בין מצרים לבין הטריטוריה המנדטורית לשעבר של פלשתינה.הוקמה ועדה ישראלית-מצרית לשם קביעת הקו המדויק,והצבת אבני גבול,מאבן גבול מספר 1 ברפיח,ועד אבן גבול מספר 91 במפרץ-אילת.התעוררו חילוקי דעות בעניין מיקום הגבול באזור ראס א-נקב(מעבר עין-נטפים)ובאזור טאבה.הוויכוח עורר הדים חזקים בארץ,בייחוד על השטח בטאבה בו שכן מלון סונסטה,וכפר הנופש של רפי נלסון.לאחר בוררות בין-לאומית שצידדה במצרים הוחזרה טאבה ב1988 למצרים. כיום זהו גבול פתוח,ויש בו כמה תחנות מעבר בין שתי המדינות.

התוויית קו הגבול בין ישראל למצרים נמשכה 147 שנה,מ1841 עד 1988.הצדדים המתדיינים היו בתחילה האימפריה העות'מאנית מול מצרים,ואחר-כך מול הבריטים. בהמשך התנהלו דיונים-פנים בריטיים,ועידת החלוקה של האומות המיוחדות,ולבסוף בין ישראל למצרים,בתחילה בהסכמי שביתת נשק ולבסוף בהסכם שלום.

ראוי לציין שבזכות התעקשות התורכים במשבר 1906 על שמירת ראש המפרץ בשליטתם,זכתה ישראל במוצא לים-סוף ולאוקיינוס ההודי.כמו-כן,כדאי לשים לב לעניין התנגדות הלאומנים המצריים להכללת סיני בתחומי מצרים בזמן משבר 1906,חמישים שנה לפני הלאמת תעלת סואץ ומבצע-קדש שבא בעקבותיו.

ביבליוגרפיה

פדה,בני."קביעת הגבולות המדיניים באזור מפרץ-אילת",בתוך:אריאל 93-94 אילת-אדם ים ומדבר,(ירושלים,סיוון,תשנג),193-199

ביגר,גדעון."גבול הדרום של ארץ-ישראל בעת החדשה",בתוך:אילת והערבה,החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה(ירושלים,1955),368-376

הד,אוריאל."המשבר של מפרץ-אילת ב1906", בתוך:אילת והערבה,החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה(ירושלים,1955),377-386

אילת,אליהו."המערכה המדינית על אילת", בתוך:אילת והערבה,החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה(ירושלים,1955),392-397

Author: צחי הררי

Share This Post On

תגובות לכתבה

Submit a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אימות אנושי (למניעת ספאם) * Time limit is exhausted. Please reload CAPTCHA.