ההקדמה להגדת הפסח של החיילים העבריים בצבא הבריטי, 1942

מאת: אהוד בן עזר פורסם בחדשות בן עזר ("מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח") גיליון מס' 531: בליל זה, בהתקדש עלינו חג החרות, ליל י"ד בניסן שנת תש"ב [1942], ואנו מסובים יחדיו, חיילי יחידת הנהגים 5 מ.ט. העברית וליבנו נסער וחוגג. נסער הלב, כי לא תמה מצרים לישראל. כי היתה תבל כולה מצרים לנו. נעלה הערב, על ראש שמחתנו באבל יוקד ובחרון שילומים את בתי ישראל ברחבי גולה אשר הפך למו החג לחגא, נזכור את ספינת ישראל סוערה, אשר חופים לא ילקטוה [צ"ל יקלטוה] וחופה האחד, הנכסף, נעול על בריחים. והיתה שמחת חג החרות חרישית ועצורה, כי עלה הכורת על בית ישראל. בהיותנו מסובים יחדיו, מאות חיילים עברים, בנכר, הרחק מן הארץ, וליבנו עם הבית אשר בשליחותו הלכנו, והוא חוגג וקורץ ממרחקים, וזכרנו את חברינו, אשר נזעקו אל הדגל, וכרעו בדרך. אלו, אשר נפלו ראשונים במערכה ואלו אשר נפלו בשבי האוייב. נעלה את הבית הערב, את נפתולי בניינו ואת לבטי גידולו. נראנו ממרחקים, והוא קורן ומאיר, ונאמין, כי תגבר בו תחושת מקלט אחרון לאומה מתבוססת בדמה, ופסו אוזלת-היד והתכחשות לתביעת הבניין והנאמנות לו. בהתקדש עלינו ליל החג, וזכרנו את לי "הסדר" אשתקד, אשר בו חגונו את החג, ואנו קורסים על סלעים בערוץ טוברוק במצור, וחשנו, כי לא הוסר המצור וכי סגר עלינו המצור סביב סביב. ותיכון בנו אמונת ה"אף על פי כן": כי יכול נוכל למצור מצרים אשר סגר עלינו סביב. ובהתקדש עלינו חג החרות הבא, ומצא אותנו על חורבות משעבדי החרות, דרוכים לבאות ונכונים לעומס הבניין, כאשר יטיל עלינו גורל ישראל. אמן. לשנה הבאה בירושלים! דף ההקדמה [ר' צרופה] מודפס במכונת-כתיבה, להגדה של 5 מ.ט. – יחידה עברית לתחבורה, כוחות המזרח התיכון בצבא הבריטי. שימו לב לעובדה שמאות חיילים עבריים [כך קראו אז ליהודים מארץ-ישראל] משרתים זו שנה שנייה ואולי שלישית בצבא הבריטי, עוד לפני הקמת הבריגדה, והם יודעים בדיוק על מה ולמה, "כי עלה הכורת על בית ישראל" וכי "האומה מתבוססת בדמה"! – אבל חורשי רעתו, משמיציו וּמְנַוְלַיו של היישוב העברי בארץ-ישראל, כשמדובר באותה תקופה – ימשיכו לסלף את ההיסטוריה שלנו ולטעון שכביכול לא ידענו ולא רצינו לדעת על השואה וגם לא עשינו כלום כדי לעצור אותה! אהוד בן...

Read More

עוד על חוקר הפניקים – ד"ר ניסים רפאל גנור / מאת: אילון גנור

מר אילון גנור כתב את הדברים הבאים בתגובה לכתבתה של תקוה וינשטוק, חשבתי כי מן הראוי ליחד לדבריו החשובים פרסום עצמאי המקושר לפרסומה של הגברת וינשטוק. הנה דבריו: תודה לתקוה וינשטוק על דבריה לזכרו של אבי, חבל רק שנפלו אי דיוקים רבים. ספרו של אבי "מי היו הפניקים" הוצא לראשונה בעברית ב- 1974 תחת שם נ.ר.גנור בהוצאת רשפים שכעשר שנים מאוחר יותר נעלמה. מספרת דר' אילת מזר פניקולוגית ידועה ואחת מחשובות הארכאולוגיות (עיר שלמה בירושלים) ונכדתו של מי שהיה רקטור האוניברסיטה העברית וארכאולוג בעל שם בנימין מזר "למדתי באוניברסיטה העברית לפני כשלושים שנה ובאותה תקופה רובנו הסטודנטים לא שלטנו באנגלית היטב; הספר הרציני והעמוק היחיד בנושא הפניקים היה של אחד נ.ר. גנור. היינו ממתינים בתור לקראו כי היה בספרית האוניברסיטה רק עותק אחד" לא ידענו לא אנו ולא מרצנו מי הוא אותו גנור עתה נפתרה התעלומה אמרה לי לפני כשלשה חודשים ומיד למחרת בה מירושלים לבקר את אבי החולה. הביאה עימה בתיקה עותק בלוי וקרוע של ספר ישן "רציתי להראות לך עד כמה השתמשו ועד כמה התבלה מרוב שימוש" אמרה לאבי שחיוך מבויש של גאוה פשט על פניו. יעקב כהנוב ראש המכון ללימודי ים ע"ש ליאון רקנאטי אוניברסיטת חיפה שכמובן מתמחה בחקר הפניקים כתב במכתב לאבי באוגוסט 2009 לארוע השקת הספר (שהגברת וינשטוק היתה בו) בין השאר את המילים הבאות: "הערצתי הרבה והערכתי למבצע ההוצאה לאור של "מי היו הפניקים" בתרגומו לאנגלית. לא רבים מכירים את ספרו של ניסים גנור, ואין פלא, בוודאי לא רבים מכירים את השמות אליהם מתייחס הספר כמו למשל פטרי וגרסטנג. הספר הוא מחקר מעמיק, מקיף ומרתק עם אמירה ברורה, אם כי מפתיעה. מן הראוי היה שימצא את מקומו בין ספרי לימוד ההיסטוריה הבסיסיים" פרופסור אמריטוס איתמר זינגר (מומחה לחיתים ובעל שם עולמי) כתב בין השאר: מחקר הפניקים אינו עיסוק פשוט. המקורות הפנימיים אינם רבים אך המקורות החיצוניים עליהם רבים ומגוונים – מצריים, אשוריים, בבליים, יווניים, וכמובן עבריים. שילוב המקורות הללו לכדי תמונה שלמה ככל היותר מחייב מיומנויות רבות ויכולת הבחנה בין עיקר לטפל. מתוך סקרנות בוערת ואהבה לשמה התגייס מר גנור לבחון מחדש את מאות המקורות החיצוניים והמקראיים והגיש מארג מרתק ומקורי אף אחד ממקצוענים אלו לא התיחס לעבודתו של דר ניסים גנור כעבודת חובבן כמו הגברת וינשטוק מספיק לראות את מאות הכתבים ברשימת הביבליוגרפיה כדי להבין את עומק המחקר וחשיבותו מקצוען ממדרגה ראשונה היה ואף פירסם בן השאר בספרות המקצועית המובילה בתחום (PEQׂ כמו גם צוטט על ידי חשובי החוקרים של שפות שמיות כמו על ידי פרופסור C.L.GIBSON המפורסם שהיה מחשובי חוקרי השפות השמיות והמליץ באחד מספריו על קריאת אחד המאמרים (על לכיש) שניסים גנור כתב מאז פירסום ספרו באוגוסט 2009 הגיעו מכתבי בקשה לעותקים ממיטב מכוני המחקר בתחום בעולם מקווה שתיקנתי במקצת את שאלת "חובבותו" של המקצוען ד"ר ניסים רפאל גנור *...

Read More

הלך לעולמו האיש שאפשר לכנותו "מר פיניקיה"

כתבה: תקוה וינשטוק. פורסם ב"חדשות בן עזר", גיליון מס' 528 הלך לעולמו האיש שאפשר לכנותו "מר פיניקיה" הוא לא היה צאצא של העם הפיניקי שעקר לישראל מהלבנון. גם היסטוריון לא היה. למעשה היה רופא. רופא הילדים ד"ר נסים גנור. גנור נולד למשפחה ותיקה מאוד בארץ, שראשיתה בצפת, ואחרי רעש האדמה הגדול בעיר עברה ליפו. הוריו, דוד ורוזה מזרחי, הם ממייסדי אחוזת בית ושמותיהם חקוקים על האנדרטה לבוני תל אביב. אל הפיניקים, להם הקדיש שבעים שנות חיים, הגיע בדרך מפתיעה. כשלמד רפואה בז'נבה, פגש במקרה ספיץ' טרפיסט, מומחה לדיבור. פגישה קריטית. גנור סבל מבעייה: קולו לא התחלף בגיל ההתבגרות והיה קול גבוה, נשיי. המומחה לדיבור הציע לו תרגיל: פתח את הרדיו בקולי קולות – וקרא מספר בקול רם שיגבר על הרדיו. אלפי שנים לפניו עשה דמוסתנס היוני, בכיר הנואמים, תרגיל דומה – אך קולו לא גבר על רדיו (שטרם נולד…) אלא על רעש גלי הים. ואכן, תוך יומיים קיבל גנור קול של גבר. הסטודנט לרפואה החל לתהות על יכולת הדיבור ומהות הקול, התעמק בספרי פונטיקה וגילה כי הפיניקים הם שהמציאו את הא"ב הפונטי, המבוסס על הברות. עד אז היו כתב יתדות או הירוגליפים עם א"ב של תמונות. הרודוטוס, אבי ההיסטוריונים, מספר כי את הא"ב הפיניקי הביא ליון ימאי פיניקי בשם קדמוס. כנראה הביא חרוז בפיניקית. היוונים ודאי לא הבינו את המלים אבל למדו את החרוז בעל פה. מאז שנת 1950 עבד גנור על מאות מקורות אודות הפיניקים, עם של יורדי ים אמיצים שישבו בצור וצידון, כיום הלבנון, מומחים לבניית אניות (ומקדשים – למשל בירושלים), ממציאי הזכוכית ונודעים בצביעת ארגמן ובאריגה צבעונית. הוא לא היה, כמובן, החלוץ במחקר הפיניקי – פרופסור טור-סיני למשל, כבר קנה לו אז שם במחקר הזה – אך נסים גנור חיפש דרך פיניקית משלו. הוא ראה כי לשני העמים השמיים, הפיניקים הקדומים והעברים הקדומים, כתב דומה מאד – במימצאים ארכיאולוגים כמעט וקיימת זהות בין שני הכתבים – וניסה לחקור אם אכן נלמד הכתב באותה תקופה בצורת שיר. מהפונטיקה עבר בין היתר לתאריך של יציאת מצרים ולפועל "להוריש": בספר שמות נאמר שיהושע "לא הוריש את יושבי צור וצידון". מקובל ש"להוריש" פרושו לתת בירושה, אך גנור מצא מקורות בתנ"ך לפיהם ל"הוריש" פרושו להוריד ראשים, להרוג. לדעתו, יהושע אמנם לא "הוריד ראשים" לפיניקים אבל אין זה אומר שלא כבש אותם. ב-1974 פרסם רופא הילדים וההיסטוריון החובב את מחקרו בספר עם מפות, תצלומים, ציורים ו-21 דפי ביבליוגרפיה – "מי היו הפיניקים?" – מסקנתו: הפיניקים ועם ישראל חד הם. למען האמת, מסקנה שאינה מקובלת על רוב החוקרים המקצועיים. גנור תירגם את ספרו לאנגלית וחלם שהספר יגיע לעולם הרחב. החלום התגשם בנסיבות טראגיות. מספרים בניו: "ביולי 2009 קבלנו את האבחנה שאבא חולה בסרטן בלבלב והחלטנו להדפיס את הספר האנגלי." תוך חודש וחצי אכן הודפס הספר וב-21 באוגוסט 2009 נערכה השקתו בבית התנ"ך. באו...

Read More

טרומפלדור בדגניה, מרים את אסתר בידו האחת

כתבה משעשעת ב"חדשות בן עזר", מס. 521 בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג'רה השומר יעקב פלדמן. על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ "דרכה של דגניה": נכה-מלחמה, גידם בשמאלו, עש בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון, פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים. אסתר תיארו בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקלשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת-האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל-על בתנופת ידו אחת, להראות לה! "ראיתי את טרומפלדור בבואו," היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, "אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים… אסתר ראב צוחקת," מוסיפב וכותבת דפנה אלון, "וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת-שיער, מתרגשת ומרגשת." על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות-הדיבור האופייניות לו כגון – "הקיבה כואבת לי," או – "אני פרי קפצתי," – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבת וקפצתי, או – קפצתי מעל. מתוך "ימים של לענה ודבש", ספור חייה של המשוררת אסתר ראב מאת אהוד בן עזר. עם עובד, 1998. 599 עמ'. עמ'...

Read More

אישתורי הפרחי – הרבי הגיאוגרף העברי הראשון

את המאמר הבא כתב משה ברק ופרסם בחדשות בן עזר ("מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח") גיליון מס' 523 רבי אישתורי הפרחי, חוקר ההלכה, היה גם הגיאוגרף העברי הראשון של ארץ-ישראל. גיאוגרף ייחודי בתולדות עמנו, משום שחי במאה הי"ג-י"ד, לפני כ-700 שנה. יליד צרפת. כתלמיד חכם למד בישיבות צרפת ופרובנס, לשם נדד עם משפחתו עקב גירוש היהודים, שביצע פיליפ מלך צרפת. ומשם עבר לספרד. לכן נחשף בו-זמנית, להרא"ש האשכנזי לרבני פרובנס, ולרבני ספרד, בה השתקע בברצלונה. כסמכות הילכתית המשיך אישתורי בתלמודו, ופירסם מיספר ספרי הלכה חשובים. אך הוא רצה לחקור את בעיית "המצוות התלויות בארץ". כדי לרדת לעומקם של דברים הוא נסע לארץ-ישראל. הוא לא השתקע באחת מארבע ערי הקודש בהן גרו רוב היהודים, אלא בחר דווקא בעיירה הקטנה בית שאן, בעמק שבין השומרון לגליל. מעיירה זו יצא לטייל בכל רחבי הארץ, כדי לעמד על פרטי האתרים, לצורך קביעת ההלכות בדבר "המצוות התלויות בארץ". מכיוון שהיה יסודי ומעמיק במחקרו, עבר ברגל את כל היישובים והאתרים של בני כל העמים שהתגוררו בהם. הוא תיעד את מה שראה, ובחן את הקשר האפשרי בין המקומות השונים לאתרים הנזכרים בכתבי הקודש, אותם למד כל חייו. בדרך זו חיבר ספר מעמיק על הלכות אלה, וקרא לו בשם "כפתור ופרח". פרסום הספר בבית שאן, היה תופעה חד-פעמית במקום במרוצת ההיסטוריה, ובכך הציב גם יישוב זה על מפת התרבות היהודית בישראל. כתוצאה מעבודתו היסודית והשכלתו הרחבה במדעי התכונה, הרפואה, הפילוסופיה, ובקיאותו בלשונות העולם הנאור דאז – היה "כפתור ופרח" גם ספר הגיאוגרפיה העברי הראשון של ארץ-ישראל, ולמעשה גם גיאוגרפיה היסטורית. כך הפך אישתורי הפרחי לדמות מופת תרבותית בלב שנות הגלות שבין חורבן ביתר, לשיבת ציון. מקרה נדיר של איש-רוח שעלה אז לישראל, והוסיף נדבך לבניין הקשר בין העם לארצו. אישתורי הפרחי עומד מעל להתפצלות העדתית וכחניך ישיבות ספרד, פרובאנס ואשכנז הוא עשוי להיות סמל אחדות העם. השילוב שעשה בין לימוד כתבי הקודש – והטיול בנופי הארץ, עם חקר קורותיהם, הופך אותו לחוליה משותפת ליהודים חרדים, שנשמתם בהלכה – לבין החופשיים מחונני עפרות ארצנו ונופיה. פעילותו זו של אישתורי הפרחי מעניקה לבית שאן הקטנה, הרחוקה – תוכן ייחודי, שיכול לתרום לעיצוב תרבות המקום גם כמקור גאווה לתושביו. כיצד לעשות זאת? יש לעודד ולדחוף סופרים לכתוב ספר על חיי האיש, במקביל סיפור ילדים, ואף שירי ילדים. בימינו, מתחייב גם שיר-זמר, לו הוא ראוי כדוגמת משה מונטפיורי, יואל משה סלומון ואליעזר בן יהודה, שזכו לכך. בעזרת הספרים, השירים ושיר-הזמר, תחדור דמותו לתודעת המחנכים, מגני הילדים, לבית הספר היסודי והתיכון, בו ניתן יהיה לחשוף את הנוער להלכות בן דן ולנופים שסיקר. פעילות כזו תשפיע גם על תודעת תנועות הנוער, שבטיוליהן תוכלנה לשאוב מתורתו ונסיונו. בבית שאן ובעמקים הוא יכול אפילו לתפוס מקום משמעותי מיוחד בתוכנית הלימודים, כגיבור תרבות מקומי שלהם. קורותיו של אישתורי הפרחי הם סיבה טובה להפיכת בית...

Read More