הכירו את רחל שפירא

גם אם השם רחל שפירא לא מאוד מוכר לכם, אתם בוודאות מכירים מבחר מיצירתה. שפירא היא אחת הפזמונאיות הפורות בישראל היום, והיא אחראית ללא מעט שירים אהובים בעשרות השנים האחרונות.

רחל שפירא אולי אינו שם שגור כמו אהוד מנור, נעמי שמר או יורם טהרלב, אבל מדובר ללא ספק באחת הפזמונאיות החשובות במוזיקה העברית של העשורים האחרונים. שפירא כתבה שירים שהפכו ללהיטים ולנכסי צאן ברזל בסגנונות שונים. לאחרונה התבשרנו כי היא עתידה לקבל את עיטור הנשיא כאות להוקרה על מפעל חייה ועל תרומתה הניכרת למוזיקה העברית, זאת בנוסף לפרס אקו"ם בו זכתה בשנת 1999.

 

ראשית חייה ותחילת הקריירה

רחל שפירא נולדה בקיבוץ שפיים שבשרון, בקיץ 1945. בצעירותה עבדה בקיבוץ כמורה. השיר הראשון שכתבה שהתפרסם היה "מה אברך", שנכתב לזכר אלדד קרוק, איתו למדה בבית הספר ונפל במלחמת ששת הימים. השיר, שהתפרסם בלחנו של יאיר רוזנבלום, הפך לאחד מהשירים הבולטים בפסקול יום הזיכרון. בהמשך, החלה לכתוב פזמונים רבים, שבוצעו בידי מיטב זמרי ישראל. בשנות השבעים הרבתה לשתף פעולה עם המוזיקאי והמלחין מוני אמריליו, ושיריהם המשותפים בוצעו למשל על ידי להקות צבאיות ובפסטיבלי זמר שונים.

 

כותבת נשית

שפירא כתבה שירים שהושרו על ידי זמרות וזמרים רבים, אך חלק בולט מאוד ביצירתה הושר ומושר על ידי זמרות. שירים כמו "עוד יהיה לי" (מרגלית צנעני), "כמו צמח בר" (חווה אלברשטיין), "היי שקטה" (ריקי גל), "ציפור זרה" (ריטה), ו"שיר של יום חולין" (אילנית), אם נציין חלק מזערי משיריה המוכרים, הם כולם שירים שגם אם זכו בהמשך לגרסאות כיסוי גבריות (אחת כזו, מפורסמת במיוחד, היא הביצוע של מאור כהן ל"שיר של יום חולין"), הם קול נשי ברור ומובחן.

 

כותבת אישית

שפירא עוסקת בשירתה כמעט אך ורק בחוויות אישיות ובעולם הפנימי של האדם. היא כמעט ולא נוגעת בנושאים ציבוריים או לאומיים, גם אם בפועל השיר מתקבל ככזה שעוסק בכך (דוגמת "מה אברך", שנכתב כשיר הנצחה אישי על אדם שהכירה, והפך לשיר כללי הרבה יותר). כך, היא מרבה לעסוק בהתלבטויות וחרדה ("ציפור זרה"), בצמיחה אישית ("עוד יהיה לי"), בזוגיות ("שיר של יום חולין") וביחסים בינאישיים ("מי שצועק"). המלחינים השונים שטיפלו בטקסטים שלה הובילו כמובן לפרשנויות שונות ומעניינות למילותיה, ולשימוש בז'אנרים מוזיקליים מגוונים.

 

כותבת פרטית

שפירא היא אישיות פרטית ואף נחבאת אל הכלים במידת מה. היא לא מתביישת לדבר כאשר היא מתבקשת, להרצות, אבל מספרת כמעט תמיד בעיקר על השירים שלה ועל הרקע לכתיבתם, ולא נוהגת לשתף בחייה הפרטיים או בחוויות אישיות שהשפיעו על הכתיבה. בראיון שנערך איתה היא אף ציינה שהיא לא מגדירה את עצמה צנועה או שקטה, אלא פשוט מעדיפה לנהל את הקריירה שלה בלי מצלמות ובלי עיתונים.